החלטה בתיק רע"א 4984/13

1.        בקשת רשות ערעור על החלטה מיום 17.6.2013 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (רע"א 17313-05-13; כב' השופט י' שפסר) בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו מיום 23.4.2013 של בית משפט השלום בפתח תקווה (רע"צ 14906-01-13; כב' השופט נ' שטרנליכט), בו התקבל ערעורה של המשיבה ונקבע כי החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מ' שכנר מיום 30.10.2012 ניתנה בחוסר סמכות והיא בטלה.

רקע והליכים קודמים

2.        ברקע לבקשה מצוי סכסוך כספי בין הצדדים, במעורבותם של עוד אחרים שאינם צד לבקשה דנא, אשר תחילתו - על פי הנטען בבקשה - בערבות, שניתנה למשיבה (להלן: שרון) ולבעלה (להלן: דן) על-ידי המבקש (להלן: איתן) ואדם אחר (להלן: ציון), לתשלום הוצאות משפט בערעור שהגישו שרון ודן בהליך אחר. על פי הנטען, באותו הליך חויבו שרון ודן בהוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח, אשר בסופו של דבר נפרעו על-ידי איתן וציון.

3.        לאחר הליכים נוספים שהתנהלו בין הצדדים, רובם בקשר עם הערבות, ולאחר שאיתן זכה בתביעה נגד שרון ודן, פתח איתן תיק הוצאה לפועל נגד שרון ודן בלשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה (להלן: תיק ההוצאה לפועל בפתח תקווה). במקביל, על פי הנטען בבקשה, בעקבות זכייתם בהליך אחר נגד ציון, פתחו שרון ודן תיק הוצאה לפועל נגד ציון בלשכת ההוצאה לפועל ברחובות (להלן: תיק ההוצאה לפועל ברחובות). יצוין, כי על פי הנטען בבקשה וכפי שעולה מהחלטות מאוחרות יותר של לשכות ההוצאה לפועל השונות, איתן לא היה חייב בתיק ההוצאה לפועל ברחובות. חרף האמור, הגישה שרון (שקיבלה, ככל הנראה, המחאת זכויות מדן) בקשה במסגרת תיק ההוצאה לפועל בפתח תקווה בטענת "פרעתי", ובה טענה כי יש לקזז את חובה לאיתן כנגד חובו שלו כלפיה וכלפי דן בתיק ההוצאה לפועל ברחובות. כב' רשמת ההוצאה לפועל ע' אייזנדורפר קיבלה את הבקשה וקבעה כי "נוכח העובדה כי מול החייב בתיק הוצל"פ זה קיים תיק ההוצל"פ ברחובות שבו החייב 1 [דן, צ.ז.] הינו הזוכה, והזוכה הינו חייב, אין כל מניעה להורות על קיזוז החובות" (החלטה מיום 20.4.2011).

4.        על החלטה זו לא הגיש איתן ערעור לבית משפט השלום; חלף זאת - כמפורט בפסק דינו של בית משפט השלום ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי - הגיש בקשה לביטול ההחלטה שנדחתה על-ידי כב' רשמת ההוצאה לפועל א' הרץ (החלטה מיום 13.6.2012). כב' הרשמת א' הרץ הסבירה בהחלטתה כי היא איננה יושבת כערכאת ערעור על החלטות רשמי הוצאה לפועל ולכן היא אינה מוסמכת לבטלן. כב' הרשמת הדגישה כי על איתן היה לפנות לבית המשפט המוסמך בהליך השגה מתאים. בשולי פסקה זו יצוין, כי על פי האמור בבקשה, ואף שהדבר לא בא לידי ביטוי בהחלטות של הערכאות קמא, נראה שאיתן הגיש עוד קודם לבקשה זו בקשה לביטול ההחלטה מיום 20.4.2011, אשר נדחתה על-ידי כב' הרשמת ע' אייזנדורפר.

5.        מכל מקום, גם על החלטת כב' הרשמת א' הרץ לא הגיש איתן ערעור, ותחת זאת פנה ללשכת ההוצאה לפועל פעם נוספת בבקשה לביטול ההחלטה מיום 20.4.2011 שהורתה על קיזוז החובות. ואולם הפעם, קיבלה כב' רשמת ההוצאה לפועל מ' שכנר את בקשתו של איתן והורתה על ביטול הקיזוז (החלטה מיום 30.10.2012). למען שלמות התמונה יצוין, כי בטרם הגיש איתן את הבקשה האמורה שהובילה לביטול ההחלטה מיום 20.4.2011, הוא פנה בבקשה לביטול החלטה אחרת במסגרת תיק ההוצאה לפועל ברחובות, אף שכאמור לא היה צד להליך זה. בקשתו שם נדחתה (החלטה מיום 4.10.2012), אך צוין - למעלה מן הצורך - כי איתן אכן איננו צד בתיק ההוצאה לפועל ברחובות וכי על פני הדברים נראה שאכן נפלה שגגה בהחלטה מיום 20.4.2011 שהורתה על קיזוז החובות, וכי איתן יכול לפנות בבקשה מתאימה ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה.

6.        שרון הגישה לבית משפט השלום ערעור על החלטת הרשמת מ' שכנר מיום 30.10.2012, והערעור התקבל. בית משפט השלום פסק כי ההחלטה מיום 30.10.2012 מבוטלת, שכן היא ניתנה בחוסר סמכות. נקבע, כי רשמת ההוצאה לפועל אינה מוסמכת לשבת כערכאת ערעור על החלטות של רשמי הוצאה לפועל אחרים. על איתן הוטלו הוצאות משפט בסך 480 ש"ח וכן הוצאות שכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח.

7.        בקשת רשות ערעור שהגיש איתן לבית המשפט המחוזי נדחתה. נקבע כי רשם ההוצאה לפועל מוסמך ליתן החלטות שיפוטיות והחלטות מינהליות, וכי תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 (להלן: תקנות ההוצאה לפועל), המאפשרת לרשם ההוצאה לפועל לתקן טעויות שנפלו בהליכים שנדונו בפניו, רלוונטית בעיקר להחלטות מינהליות. הודגש, כי בכל הנוגע להחלטות שיפוטיות אין לרשם ההוצאה לפועל סמכות לתקן טעויות מהותיות, וכי בהתאם לסעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), מסורה סמכות זו לבית משפט השלום שהוא ערכאת הערעור על החלטות רשם ההוצאה לפועל. איתן חויב בהוצאותיה של שרון בסך 5,000 ש"ח.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. יצוין, כי ביום 21.7.2013 הוגשה "בקשה בהולה לעיכוב הליכים" במסגרתה עותר איתן לעכב את תשלום הוצאות המשפט לשרון בהן חויב בערכאות הקודמות.

נימוקי הבקשה

8.        לטענת איתן, עניינו מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית וציבורית שחורגת מעניינם הישיר של הצדדים להליך. נטען, כי השאלה העיקרית המועלית בבקשה היא שאלת סמכותו של רשם ההוצאה לפועל להורות על החייאת תיק הוצאה לפועל שנסגר בגין החלטה שגויה, כמו גם שאלת סמכותו לתקן החלטה שנפלה בה טעות יסודית. נטען, כי החלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 20.4.2011 שהורתה על קיזוז החובות היא החלטה מינהלית ולא שיפוטית, שכן החלטה על קיזוז חובות אינה מצריכה דיונים, ועל כן - בהתאם לתקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל - הייתה רשאית הרשמת לתקן את ההחלטה האמורה. עוד נטען, כי בהתאם להלכה הפסוקה יש לאפשר לערכאה שנתנה את ההחלטה הזדמנות לתקן טעות גלויה שנפלה בה בטרם מוגש ערעור, וכך נעשה במקרה זה. בנוסף, טוען איתן טענות שונות נגד ההחלטה מיום 20.4.2011 שהורתה על קיזוז החובות, בין היתר כי החלטה זו מאיינת פסק דין שניתן ביום 29.1.2012 על-ידי בית משפט זה ברע"א 9322/11, שהורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל בתיק ההוצאה לפועל ברחובות.

דיון והכרעה

9.        לאחר העיון, סבורני כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה, שכן חרף הנטען בבקשה לא מצאתי כי היא מעלה שאלה כללית המצדיקה דיון בפני בית משפט זה, קל וחומר כשמדובר בדיון ב"גלגול רביעי".

           בית משפט זה חזר לא פעם על כך שרשות ערעור ב"גלגול רביעי" תינתן במשורה ורק באותם מקרים חריגים שבחריגים בהם מתקיימים תנאים ייחודים ומבוררים:

"צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת. מעבר לנושא לעיצומו, מדיניות שיפוטית ולוא גם הליברלית ביותר, אינה יכולה ככלל להלום, בעומס שבו נתונים בתי המשפט, גלגול רביעי" (רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה ד(3) (18.3.2007)).

           סבורני, כי במקרה דנא לא עלה בידי המבקש לשכנע כי בעניינו שוררות אותן "נסיבות נדירות שבנדירות" המצדיקות מתן רשות ערעור בשלב דיוני זה.

10.      לגופם של דברים אציין, כי לדידי צדקו הערכאות קמא בהחלטותיהן כי רשמת ההוצאה לפועל לא הייתה מוסמכת לתקן את ההחלטה מיום 20.4.2011. זאת, שכן ההשגה היחידה האפשרית על החלטה זו - שהיא, כפי שיובהר להלן, החלטה שיפוטית - הייתה בדרך של הגשת ערעור לבית משפט השלום, בהתאם לאמור בסעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל. אמנם, עיון בלשונה של תקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל עלול להוביל למסקנה לפיה רשאי רשם ההוצאה לפועל לתקן בכל עת, כל טעות בכל החלטה שיצאה תחת ידו. אלא שמסקנה זו - ככל שהיא מתייחסת להחלטות שיפוטיות שניתנו על-ידי רשם ההוצאה לפועל - שגויה היא, שכן אין היא מתיישבת עם סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), הדן בתיקון טעות בפסק דין או בהחלטה, שחל בשינויים המתחייבים על החלטות שיפוטיות של רשם ההוצאה לפועל, וזאת מכוח הוראות סעיף 104 לחוק בתי המשפט וסעיף 3ב לחוק ההוצאה לפועל. וזו לשונו של סעיף 81(א) הנ"ל:

"מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, 'טעות' - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה".

           הטעות אליה מתייחס סעיף 81 הנ"ל היא, כעולה מלשונו של הסעיף, טעות טכנית או טעות סופר. אין הסעיף מדבר בטעות מהותית, שכן כידוע, תיקונה של זו יכול להיעשות על-ידי ערכאת הערעור בלבד. קביעה אחרת עלולה לפגוע בעקרון סופיות הדיון וסופיות פסק הדין (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 906 (מהדורה שביעית, 1995)). על מהותה של הטעות הניתנת לתיקון מכוח סעיף 81(א) הנ"ל עמד השופט (כתוארו אז) מ' שמגר בע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667, 670 (1978):